תרבות היא שפה. וכמו סלנג, היא מדלגת ממקום למקום ללא שליטה

כבר שנים שאני חש סלידה מהתרבות הפופולרית של המדינה שלי. אבל אני לא פוצה פי - כי אני זוכר כיצד הקולנוע הישראלי הפופולרי של שנות השבעים זכה לבוז מצד המבקרים, למרות הרבה דברים טובים ואמיתיים שהיו בו. טוב, אני לא באמת זוכר את הדבר עצמו - אני הרי זוכר כיצד למדתי על זה בלימודי הקולנוע - אבל הפחד שלי לבקר ולבוז למשהו פופולרי ואז לגלות כמה אני מתנשא ובור לא עוזב אותי.
ובכ"ז, הייאוש כבר עוטף אותי מכל כיוון. "האח הגדול" מכאן, "היפה והחנון" משם, "לרדת בגדול" ו"הישרדות", "רוקדים עם כוכבים" ו"כוכב נולד", ובטח שכחתי עוד כמה וכמה עניינים חשובים. אה, כן. גם את "ארץ נהדרת" אינני סובל.
אז זהו, אחרי ששטחתי את מררתי, הגיע הזמן גם לכמה טענות ענייניות. שהרי אם הציבור מאמץ לו תרבות בכזאת חדווה - כנראה שיש לו בה צורך אמיתי. ואם הצורך אמיתי - על מה אני מתלונן? ומכיוון שאני אינני רואה צורך אמיתי בתכניות הללו, ומכיוון שאני גם לא צופה בהן כמעט בכלל, אינני יכול באמת לומר מה כ"כ רע בהן. להוציא דבר אחד.
כשתכניות רע-ליטי זולגות מן המסך הקטן לחיים האמיתיים, זה נהיה מגעיל. כשפלוני מלכלכך בפריים-טיים על פלונית המאושפזת איתו באותה וילה, זה לא מעניין אותי. אמנם "לשון הרע" מעולם לא זכתה לכזאת פופולריות, אבל, בינינו, היא גם מעולם לא הייתה מוקצית מחמת מיאוס. אבל כשקצינים בכירים מלכלכים אחד על השני בפריים-טיים - זה כבר עובר את הגבול.
הבעיה מתחילה מכך שהתרבות שלנו מתעצבת בדמותם של מתמודדי ריאליטי. מדובר באנשים שלוהקו בקפידה כדי לשרת את הצרכים של הפורמט. ובעיני, לפורמט הריאליטי שני צרכים: מיקסום דרמה, ומיקסום כיסוי-קהל. וכשהדרמה מדשדשת תמיד אפשר לגייס איזו דוגמנית על כדי לחמם את העניינים(אה,כן, אני קצת בעניינים. מאוד קצת). וכדי למקסם את כיסוי הקהל מגייסים נציגים מכמה שיותר מגזרים(מה שמזכיר מעט את המעגל השילוני). הבעיה היא שהמדיום הטלוויזיוני(וגם האינטרנטי) דרכו מחוברים הצופים לתכני הריאליטי, הוא גם המדיום דרכו הצופה מחובר ליום-יום ה"חשוב". ומכיוון שבזמננו אין "גבוה" ו"נמוך", גם המתווכים האמונים על הבאת התכנים הטלוויזיוניים השונים לבתינו איבדו את היכולת להבדיל בין תוכן גבוה לנמוך, וגם את התכנים ה"גבוהים" הם אורזים במארז ריאליטי. ותכני הריאליטי ותכני העיתונאות מתערבבים היטב, ונוצר לנו סלט בו אין הבדלים של ממש בין קרבות הישרדות טלוויזיוניים לקרבות משפטיים/פולטיים/עסקיים וכיו"ב. ואז, אט אט גם האנשים ה"חשובים" לומדים את השטח, ומבינים שמכיוון שהתקשורת כה חשובה, גם עליהם להתנהג לפי הכללים שלה. לכן הם מוכרחים לייצר ספינים, וללכלך, וליחצ"ן ומדי פעם גם לשמור על גחלת העשייה לשמה הם נבחרו או מונו.
וכאן אני חייב להבהיר: אינני טוען שגלנט ואשכנזי היו צדיקים לולא השפעת הריאליטי. אדרבה, לכלוכים במטכ"ל היו מאז ומעולם. אני מצר רק על המקום אותו לכלוכים אלה תופסים. כי השלב הבא, והחשוב מכל, בעיני, הוא שגם האזרח הפשוט - שזה אני - לומד שזה בסדר ללכלך, לבזות, להשפיל, לדרוך על אחרים. הכל כשר בדרך אל השררה, הכח, הכסף הגדול (אלה המטרות החשובות בחיים, כן?). ואם פעם אני גדלתי בעולם בו ציפיתי מעצמי להיות מוסרי כי האמנתי שבראש הפירמידה ישנם אנשים מוסריים(והיו. כן, כן, היה היו כאן פעם אנשים שכאלה)הרי שהיום מוסריות הפכה לעניין שיש להתבייש בו, ומטבע הדברים אנשים מוסריים אינם זוכים לחשיפה תקשורתית(וזו בורות של התקשורת. עמידה באתגרים מוסריים מספקת לא פעם דרמות גדולות באמת. אבל אולי אנחנו חברה כ"כ לא מוסרית שאיננו יודעים להבין דרמות מוסר).
ואם הציניות והא-מוסריות הם הבון-טון של ימינו(וכמובן שאפשר להוסיף את הצביעות), לא נותר לי אלא לקוות שאני רק מקדים את זמני. כן, כן, יום יבוא וכולכם תיזכרו בתקופה הזאת, תרכינו ראשכם ותתביישו. עד אז, אתם מוזמנים לשלוח אס-אם-אס למי שבא לכם, או לשלוח מכתב ברכה לרמטכ"ל היוצא. תכל'ס, מה ההבדל?