מתוך: "הנשכחים", איהב טרבייה
וואוו.השבת ישנתי בסה"כ כ-13 שעות. השבת, כידוע, נמשכת 25 שעות, כך שהשינה בברור השתלטה על השבת, ובתוספת שעות שינה מרובות בשעות לא הגיוניות במהלך השבוע אני יכול להכריז בוודאות גמורה על תסמונת פסטיבל הסרטים - תסמונת מוכרת התוקפת אנשים הצופים ביותר מדי סרטים בפרק זמן מצומצם, ומתאפיינת בטשטוש גבולות בין שעות הערות לשעות השינה, כולל טשטוש תודעתי בין החלומות לבין המציאות. אז אם פגשתי מישהו ודיברתי איתו על ארועים שכלל לא נתרחשו - אני מתנצל, כי עבורי הארועים, הזויים ככל שיהיו, התרחשו באמת ובתמים, וגם אם אני לא זוכר שהחללית נחתה, אני יכול להבטיחכם שאני כבר שבתי לכדור הארץ.
אגב, החיזרים היו אדיבים ביותר.
בתחרות בין החלומות לבין הסרטים החלומות תמיד ינצחו(זה רק אצלי ככה?), ובתור אדם שזוכר לעיתים קרובות את חלומותיו זה ממש מוציא את הרוח ממפרשי העשיה הקולנועית. ובכ"ז, צפיתי בכך וכך סרטים והסקתי כך וכך מסקנות, וחבל להשאירן בראשי נטולות תכלית. אז אפרוש כמה מחשבות ותהיות שתקפו אותי בשעות בהן הייתי ער לחלוטין, לכאורה.
ראשית נשלים את חובותינו ביחס לתחרות הסרטים הקצרים. לשליש הראשון כבר התייחסתי בפוסט הקודם, ומשני השלישים הנותרים צפיתי רק במחצית הסרטים (שילוב של אילוצים טכניים ועייפות) ובכ"ז מסקנה כוללת אחת הסקתי: יש מספיק סרטי אנימציה קצרים בתחרות הירושלמית בכדי לתת פרס בקטגוריה זו. זה בסה"כ יהיה הוגן. אני צפיתי בששה סרטי אנימציה(אחד מהם מעורב במעט מציאות), ובהנחה לא בלתי סבירה שהיה לפחות עוד סרט אנימציה אחד שפספסתי(בדקתי, ואכן יש לפחות אחד כזה - הולולנד) - הרי שמדובר בשליש מסרטי התחרות. מדהים, לא?
היו מספר סרטי אנימציה שווים, אך לצערי לפחות שניים מהם נפלו קרבן לעייפותי, כך שרק מ"קליפות ורודות" הספקתי להנות כמו שצריך. מדובר, אמנם, בסה"כ בראיון תיעודי שגרתי המלווה באילוסטרציות אנימציה לתוכן הראיון, כשהסיפור - הלא מאוד ייחודי - הוא אודות נערה שהתבגרה, חוותה תקיפה מינית, פיתחה תעוב כלפי גופה והשמינה - ומקיימת אורח חיים שיש בו סגידה לצבע הוורוד, במין נסיון לדחוק ע"י צבע המסמל אופטימיות כל מחשבה עצובה לקרן זווית. אבל האילוסטרציות מרהיבות עין וחוגגות עולם דימויים עשיר ומקורי. היה ממש כיף של סרט.
מהסרטים העלילתיים בהם צפיתי סימנתי לי שלושה העולים על השאר: "בבגה" ו"וזר לא יבין זאת" מן המקבץ הראשון, ו"הישארות" מן המקבץ השני(בו היו 4 סרטים שכלל לא ראיתי). במקבץ האחרון היו שני סרטי אנימציה שאולי אם לא הייתי מנמנם בהם הייתי מכניס גם אותם, אבל העייפות, הו העייפות הקדושה...
וכאן המקום להתייחס למספר נקודות:
א. צפיתי שוב ב"בשבחי היום", שזכה, כזכור, בפסטיבל ת"א. ובכן: אינני חוזר בי, ולדעתי היו סרטים טובים ממנו בתחרות ההיא. לא מובן לי כיצד סרט אשר טיפולו בקונפליקט המרכזי שבו לוקה בחסר ואיננו סובל ממקוריות יתרה, ונעדר כמעט לחלוטין עומק וסאבקטקסט, כיצד סרט שכזה - מצולם, ערוך ומשוחק לעילא, נכון - יזכה בפרס הראשון.
ב. הישארות: הזוכה הגדול של הפסטיבל ראוי בהחלט לפרס. אמנם סצינות מין בוטות יש גם כאן, כמקובל בסרט על מערכת יחסים חד-מינית(הרבה פחות גרפיות מ"בשבחי היום", ובכ"ז) אבל זהו סרט מהודק מאוד, המאייר לנו בשפה קולנועית חדה וברורה פרוטגוניסט, אנטגוניסט, קונפליקט, בום (וכוונתי לסצינת הסיום, כמובן), כשאת התהליך האמיתי בסרט עובר הצופה, התוהה לאורך הסרט באיזו מידה יש לגיבור אפשרות בחירה, ולמה הוא לא משתמש בה(שאלה הנפתרת בצורה נפלאה בסיום). כך צריך להראות סרט קצר!
ג. הנשכחים: אני כנראה בדעת יחיד כאן, שכן כולם מהללים ומשבחים ומפארים את הסרט הזה. כאחד שטייל בגולן די הרבה וראה אותו בסיטואציות שונות ובמתארי נוף שונים - אני יודע להעריך את יופיו של הסרט. הגולן יפה יותר ככל שמצפינים בו וככל שנכנסים עמוק יותר לתוך החורף, והסרט משתמש בכללים אלה היטב. ואכן אי אפשר שלא לשבח את השפה הויזואלית של הסרט, אבל הרעיון הבסיסי של הסרט כה צפוי ולא מקורי שעבורי כצופה היה הסרט כמו טיול נפלא בגולן - ומסרט אני מצפה ליותר. אמנם, ראוי לשבח את היוצר - דרוזי ממג'דל שאמס - על הבחירה שלו להתמודד עם תחושות האשמה של אחד שניצל מגורל דומה לזה של גיבור הסרט(שגורש מהגולן ב-67') - תחושות המוכרות לי היטב, כדור שני. יש לקוות שמכאן הוא יתפתח עוד, ויהיה יוצר בעל אמירה ונוכחות, אבל הסרט הזה עודנו בוסרי, והיו ראויים ממנו להגיע לשלב הפרסים.
ד. גלוריה - זה הסרט היחיד משלושת המקומות הראשונים בתחרות הקצרים העצמאיים שראיתי, וביקורתי הקצרה היא כזאת: השוט הראשון עמל רבות כדי לשכנע אותי שמדובר בנפיחה אינטלקטואלית מלאת פוזה ואני השתכנעתי. כ"כ לא התחברתי לסרט הזה, שבאמת קטונתי מלהבין על מה זכה בפרס.
ה. בבגה הפך להיות זוכה קבוע בפרסי משנה, ואולי יש תחושה שיש קונצנזוס על איכויותיו, מה ששולח שופטים לחפש סרט חדש ומקורי להביע את הערכותיהם כלפיו, משהו שטרם זכה להערכה. ובכן, חשוב לציין שוב: מדובר בסרט משובח, שלא סתם זכה בצל"שים גם בת"א וגם בי-ם.
לצד מקבצי הקצרים, צפיתי בכמה וכמה פיצ'רים, ישראלים בעיקר. להלן התרשמויות סטקטו שלי:
הורה 79' - הזכיר לי את כשלון סרט גמר שנה ב' של טל טביומי, סרטה האחרון כבמאית. מסקנה: לקחת קאסט של נון-אקטורס(וכאן מדובר בלמעלה מ-30 שכאלה!) ולבנות עליו סרט זה אולי אפשרי, אבל זו מיומנות מיוחדת שצריך ללמוד. הורה 79' נכשל בכך, אם כי לעיתים הייתה לי תחושה שהוא יכל להיות פארודיה מוצלחת על עצמו.
פלסטלינה - סרט אולטרה פמיניסטי על עקרת בית בשנת 66' השואפת למצוא עבודה או כל עשיה משמעותית אחרת שתמלא עבורה את השעות המתות הרבות מדי בבית. הבעל איננו רע, אך הוא שם לה מקלות בגלגלים, והסיפור כולו מסופר מנקודת מבטה של ביתם היחידה, ילדה בת דורה של במאית הסרט, וידי בילו. הסרט מצולם נהדר(ומדובר בהישג לא מבוטל, שכן זהו סרט תקופתי), משוחק נפלא(בעיקר ראוי לתשבחות משחקה של הילדה), אולם הוא מתפזר על פני ארועים רבים מדי ויכל להפוך בקלות(ועם עוד הרבה כסף...)לסדרת דרמה טלוויזיונית. ועוד הערה: ריימונד אמסלם זוכה פעמים רבות מדי לגלם אישה נשואה שלא מממשת את עצמה. לי זה מתחיל להרגיש כבזבוז של כשרון, שכן ביכולתה לגלם דמויות גדולות מהחיים, כאלה המתמודדות עם בחירות קשות ומורכבות, ולא רק עם בעלים קשים ובעייתיים. ולסקרנים: בסרט הזה אני נשארתי על רצפת חדר העריכה. בושה!
ההיא שחוזרת הביתה - סרט נפלא, שבצדק קיבל את הפרסים בהם זכה. סצינות סקס בוטות וארוכות, טלי שרון ואלון אבוטבול מפגינים משחק משובח, הצילום והעריכה מעולים, אבל איכשהו הסרט הרגיש לי כלא אומר דבר חדש ומקורי במיוחד. זה שללכת אחרי התשוקה שלך עלול להוביל אותך לגלות סודות אפלים מרגשותיך הכמוסים כלפי משפחתך? - יש לי הרגשה שכבר ראיתי את זה בעבר אצל דניס פוטר ב"לזרוס הקר" אבל אולי אני מדמיין.
הנוער - הזוכה הגדול של התחרות הישראלית, ובצדק. לא ארחיב על הסרט, כי הוא מעין מניפולציה קולנועית עם מטרה שאפשר להרוס בקלות. רק אומר שכיף לראות במאי שכבר בסרטו הראשון יודע בכל שלב מה הוא עושה. זהו סרט מתח אינטנסיבי מאוד, ולהצליח למתוח אותי זה לא קל במיוחד, ומפני שלא סימפטתי את "פתח תקווה" - סרט הגמר של תום שובל - הופתעתי לגלות עד כמה אני מעריך סרט זה.
יש ילדים זיג זג - סרט הולנדי-בלגי ע"פ ספרו של דוד גרוסמן(שכהרגלו מפציע לרגע בסרט). זהו סרט ילדים משובב לב ונפש, הגם שאיננו משובח במיוחד מבחינה אמנותית. אם יוקרן מסחרית - מומלץ ביותר.
לסיום, אציין שהשנה גם בפיצ'ינג הפיצ'רים הייתה נוכחות לבוגר מעלה: עמיחי גרינברג זכה בצל"ש(מקום רביעי בתחרות) על סרט העוסק בחוקר שואה יהודי דתי המתמודד מול מכחישי שואה, שמגלה עדות חסויה של אימו ניצולת השואה המטילה צל על זהותה - וזהותו - כיהודי, עניין בעל השלכות לכל מערכות חייו, כמובן. בתור דור שני בעצמי, אני מבין היטב את הקושי בהתמודדות עם עבר מלא סימני שאלה, ולכן אני מלא ציפייה לסרט הזה, שאינשאללה יהיה מוכן לפסטיבל י-ם של עוד שנתיים.
להתראות בשנה הבאה!
