יום ראשון, 1 במאי 2011

שואת יום-יום שלי

הפוסט הזה הוא בעצם על אמונה.  אמונה בעצמי בעומק המובן של להאמין בעצמי. אמונה בזולת ובאדם.
וזה כ"כ לא קל. כשבעים שנים לאחר שהאמונה באדם הועמדה במבחן בלתי נתפס, עדיין, כשאני מתבונן באנשים אני שואל את עצמי: מה מסתתר שם בפנים? היכן מסתתרת הזוועה הפוטנציאלית? האם זה כ"כ פשוט כמו שמיכאל האנקה תיאר ב"סרט הלבן" שלו? האם אכן הכתובת תמיד על הקיר זמן רב מראש? האם הרוע המוחלט אכן שולח סימנים כה מובהקים? ומצד שני - האם סימנים מובהקים מספרים לנו את האמת? האם מי שבאמת נראה ומתנהג כנאצי - הוא אכן מסוכן כמו נאצי? והרי ידוע שההסטוריה זקוקה להפסקות ממושכות על מנת לחזור על עצמה. וגם אז, היא תמיד דואגת להפתיע. ואיך יכולים בני אדם מסוכנים כנאצים לשלוח סימנים ברורים בתקופה בתר-נאצית, הם לא חוששים שיעלו עליהם בעודם קטנים? הרי לו היו עולים על היטלר בעודו קטן.... הכל היה נראה אחרת.
מאז קטנותי חונכתי שעצם היותי הוא הנצחון על הנאצים. זה נורא כיף לחיות בידיעה שמספיק ואתה קיים - ניצחת. הצד השני הוא הקושי להתמודד עם כשלון בהקמת משפחה. שכן, כדי להתמיד בנצחון עליך להעמיד צאצאים. אלא שגישה זו מחביאה אמת נוראה. לראשונה נחשפתי אליה בזמן התיכון, כשביקרתי בהיכל יהדות וואלין בגבעתיים, שם עמד מולנו ניצול שואה ועשה את המתמטיקה הפשוטה: לששת המליונים היו נולדים ילדים, ולילדיהם היו נולדים עוד ילדים, וחשבונו הגיע לאזור השלושים מליון יהודים שאינם חיים עמנו - נכון לראשית שנות התשעים. אז האמנם ניצחנו?
כאדם, יש בי שפע יכולות. רגשות, תובנות, חלומות. אבל כשאתה גדל ובתודעתך די בעצם קיומך - אינך מקדיש את מלוא תשומת הלב לאותם יכולות. הם לא מספיק חשובים. אך ארהיב ואומר, שברגישותי הבנתי שיש מאחורי הקלעים בעיה חמורה בהרבה. שקידושו של עצם קיומי כנצחון על הנאצים מסתיר מאחוריו אימה חשוכה. אימה שכוללת חוסר אמון באדם. חוסר אמון בכשרונותיו. אימה שמחפשת מפלצת זוועתית מאחורי החלומות. אימה שבטוחה שהיכנשהו מסתתר פוטנציאל לאסון. שכל בחירה בחיים טומנת בחובה פוטנציאל הרסני. בשואה, רק נזכיר, לכל בחירה אכן היה פוטנציאל הרסני. האימה הזאת, אם-כן, היא השואה המפעמת בנו, עד עצם היום הזה. היא-היא נצחונם של הנאצים על תודעתנו. ובנוכחותה אין בנו אמונה בעצמנו ואנו מסתפקים בעצם קיומנו. 
אז מה עושים? לכאורה זה ברור(אוי, הלכאורה הזה. חוסר הבטחון הזה. האימה המפעמת בי!): הולכים דווקא עם הלב, עם החלומות. בודקים ומנסים את התובנות שלנו ולא נבהלים מהנפילות. ומתענגים על היעדרה של המפלצת מחיינו. כן, המפלצת הנאצית איננה. לא כל אסון הוא שואה(אסונות קשים היו גם לפני השואה ויהיו תמיד). לא כל רשע הוא נאציזם(ותודו: קשה להתחרות ברשע הנאצי). אבל זה כ"כ קשה ליישום. כ"כ קשה למרוד בדרך בה חונכת - מוטעית ככל שתהיה.
כבר שנים אני חולם על הנצחון הפרטי שלי. על הליכה בדרך הנכונה, דרך של מימוש עצמי והתגברות על הפחדים. אבל הדרך שלי היא דרך חתחתים. בדרכי אני מוצא את כל המפלצות שישנן גם בחיינו שלנו. אני כמו רוצה לנצח את המפלצת ההיא, הישנה-נושנה, ומסרב להשלים עם כך שהיא שם - תקועה בעבר הרחוק, בסרטים, בספרים, בעדויות - ומחפש אותה בהווה שלי, בחיים האמיתיים שלי. ואני מוצא, בטח שאני מוצא. כאדם שלא חווה שואה, המפלצות היומיומיות של חיינו הרגילים מפחידות אותי מספיק כדי להרגיש את אותה אימה, אותו חוסר אונים משתק, אותו תסכול. לפחות כך נדמה לי(מן הסתם שלא בצדק, שהרי שום דבר לא ישווה וכו'). ונדמה לי שאוכל לנצחן. או לכל הפחות לעורר רחמי שמיים, כדי שבניגוד לפעם, תצא איזו יד פלאית מן השמיים ותיקח את הרוע מכאן. כמה תמימות. 
יה"ר שתיפקחנה עינינו, ונראה את העולם כמות שהוא, על הטוב והרע שבו.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה