יום ראשון, 8 במאי 2011

מקום משלי

אני רק זוכר איך נסענו מהר ואחרי יד מרדכי הדגל נפל.
ואני בכיתי, כי מה זה מכונית בלי דגל ביום העצמאות?
אבל ילד, מה הוא יודע? המכונית נוסעת, וצריכה להגיע לאן שהיא צריכה להגיע - ואין זמן לעצור ולחפש איזה דגל מפלסטיק.
והיום אני כבר לא ילד. ואין לי מכונית, ובטח שלא דגל. ולאן אני נוסע? היום אני יודע שגם אז, כשהייתי ילד, בעצם לא נסענו לשום מקום. ועדיין קשה לי עם זה. אני זקוק לאמונה שאכן הייתה לילדות שלי משמעות. איזושהי.
כשהייתי ילד, כל נסיעה הייתה מלווה בחרדה. מה זה המקום החדש הזה? הוא מסוכן? יש בו ערבים? יש בו אנשים רעים? והנפש שלי חיפשה כל העת מרגוע. וגם מצאה - אמנם לא סיבות הגיוניות, אבל לילדים יש הגיון משלהם...
כך הפכו בסיסי צבא למשענת רגשית. ובסיסי צבא מוארים בלילה בראשי ההרים(איך ידעתי שזה של הצבא? טוב, אז לא היה סלולר, ומה לאנטנות ולראש ההר?...)הפכו אצלי לנציגים המגינים עלינו מן השמיים. וכך הפכו העצים והנופים לבעלי רוח ונשמה - כי בניגוד לבני אדם ומכונות, אין בהם סכנה. רק על מכונות הצבא סמכתי - טנקים ומטוסים ורובים... לא ממש התייחסתי לבני האדם המפעילים אותן. אבל ככל שגדל המרחק מן הבית, והעצים והנופים נהיו פחות מוכרים, כך גם קטן האמון שלי בם. וכשהיינו מתרחקים מדי מהבית, הייתי מקיא. היה סיבוב קבוע בעמק חפר בו הייתי מקיא.
עם השנים פיתחתי מיומנויות הישרדות. איך לא להקיא בדרך, איך לא להילחץ, איך לא להיכנס לחרדות. אך זה לא היה קל.
ניסיתי לפתח מערכת יחסים אישית עם כל מקום ומקום. ניסיתי למצוא משמעות ייחודית לכל מקום ומקום. משהו באנרגיות, בזהות... זה היה אסוציאטיבי לחלוטין, ולעיתים - כמו במקרה ירושלים עמוסת המשמעויות - גם חסר תוחלת.
אבל הקושי המרכזי היה הבגידה בבית. כי אחרי הכל הבית הוא המוקד הרגשי, וכל קשר רגשי עם מקום אחר היה, אכן, בגידה. רק בגיל 18, כשעברנו דירה לראשונה מאז עמדתי על דעתי, פתאום זה נהיה לגיטימי לפתח רגשות כלפי מקומות אחרים. אבל גם זה לא בא מיד. אבל מאז התחיל תהליך, בו ככל שעברתי שוב ושוב באותם מקומות, אט אט נוצר איזשהו אמון ביני לבין המקומות הקבועים הללו. אך לא עד הסוף. כי בכ"ז, אף אחד מהם לא נהיה בית. אבל החרדות והלחץ פחתו, אם כי לא נעלמו.
אני ירושלמי כבר עשר שנים, ובכ"ז לא מרגיש בה בבית, בי-ם. אמנם אני מכיר אותה יותר ויותר עם השנים, אבל מעולם לא הצלחתי לפתח איתה מערכת יחסים רגשית של ממש. נותרתי חשדן כלפיה כשהייתי, ואני תמיד בטוח שיש בה סודות רוויי סכנה. ולמרות שאני בטוח שלגבי ירושלים הרבה אנשים מרגישים כך, הרי שאני בכ"ז רוצה תחושה אחרת. תחושת בטחון...
כשאני חולף ברחבי הארץ אני תמיד מנסה לזהות את המקום שלי. את המקום שאוכל לפתח איתו קשר רגשי. וזה קשה. כשההיסטוריה הפרטית שלי צרובה באיזשהו מקום, זה לכאורה עוזר. כך אני קשור יותר לגוש עציון, לרמת הגולן... אני גם מגלה סימפטיה מהולה בחשדנות כלפי רחובות, ומרגיש בנוח למדי באזור צפת. אבל אני תמיד יודע שזה אפילו לא חצי דרך. למגורים במקום מסויים ישנן השלכות - בעיקר בנוגע לתעסוקה וחיי חברה. היכן יימצא לו הסנכרון המלא? והאם הדרך שלי בכלל נכונה? אולי אני בכלל צריך להשתחרר איכשהו מכל תפיסת העולם הילדותית-הישרדותית הזאת? אבל איך?...
הדרך שלי מובילה ללימוד עמוק של המושג "אמון בבני אדם". זהו מושג כמו עמוק ובלתי מושג עבורי, שאכן אני נדרש ללמוד אותו מהתחלה. אמנם למדתי כיצד לזהות - שכלית - אנשים טובים ורעים. אבל אני עדיין לא באמת יודע לזהות סיטואציות בעייתיות ומסוכנות. המחיר הוא שאני זהיר מאוד. זהיר מדי. לא לוקח סיכונים מיותרים - וכל דבר הוא סיכון מיותר.
אך לפעמים אני מהמר. בשבת האחרונה, למשל, התארחתי בדרום, אצל חברים מקסימים ומדהימים, באווירה פסטורלית ושקטה ורוויית אמונה - באדם, בחיים, בה'. בדרך חלפתי על פני נופים שלעיתים נדירות פגשתי בהם. כבישים שאולי מעולם לא נסעתי בהם. לפחות לא מאז אותו יום עצמאות, עם הדגל שנפל. משהו בי נפתח לאותן חרדות ישנות, לאותו צורך עז למצוא עוגן. משהו בי נגע באותו ילד, שלא רואה בני אדם - רואה רק מקומות. זה היה מרגש, אבל גם מתסכל. כי הבנתי שכמה שלא אנסה ואשתדל, משהו בי תמיד יהיה רגיש כאותו ילד שמבקש לעצור את מרוצת הרכב כדי לחפש את הדגל שעף ברוח. אבל נפתחה בי גם תקווה, כי אולי אם עדיין אני יכול לגעת בו, אולי אני גם יכול לדבר איתו, לשאול מה כואב לו, ממה הוא כ"כ מפחד. לא בטוח שהוא יענה, אבל גם זאת התחלה.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה