"מכירה את הסיפור על העפיפונים? זה סיפור שאני תמיד מספר לאחיינית שלי"
(הטקסטים הממורכאים - לעיתים בשינויים קלים - לקוחים מתוך הצגה מאת הדס קדרון.
ההצגה נמצאת בתהליכי עבודה ותעלה בעוד פחות מחודש בתאטרון החניון בהר הצופים.
אני מגלם בה מספר תפקידי משנה)
כבר זמן רב שלא פרסמתי רשומה.
אני מסתכל על הלו"ז המטורף שלי, ואני מנסה להבין: עבודה, חזרה, שינה, עבודה, סרט(טרום בכורה),שינה, חזרה, עבודה, חזרה, חזרת מקהלה, שינה...על הדרך נכנסות פה ושם ארוחות חטופות ושאר עניינים של חיים(מממ...). לא, אני לא מבין. אני אכן חי, יותר מאי פעם, אבל לא נשאר לי כמעט זמן לדברים האלמנטריים האלה שבזכותם חיים: אוכל, שינה, כביסה, קניות(נדמה לי שקראתי על זה איפשהו),נקיון...ומזל שמי שלא אוכל אין לו כלים לשטוף. אז מה נסגר איתי?
"מטביעה את עצמך רק בעבודה!"
בהצגה עליה אני עושה חזרות כבר חודשים ארוכים(מה זה חודשים ארוכים? כאלה שיש בהם 40 יום כאילו?) אני עובר תהליך. זה לא דבר של מה בכך. אינני זוכר מתי בחיים עברתי תהליך כה ממושך ועקבי. אני משחק שתי דמויות שונות מאוד, ועוד אחת שהיא סוג של שלט פרסומת יותר מאשר דמות. בהתחלה חוויתי בעיקר את הפחד שבלגלם דמות עבור מחזאית שחצבה אותה מדם ליבה(אלק...). חוויתי גם חוויות משחררות ומענגות. אבל עם הזמן נפתחתי יותר ויותר, ולמדתי יותר ויותר כיצד להנות מהדמויות. כיצד לאהוב אותן. טרם הגעתי אל השיא, אבל כבר הגעתי למקומות מדהימים.
"העפיפונית הקטנה האמינה שמעבר להר היא תמצא סיבה נוספת לחייה"
כשהתחלתי לעבוד ב"מעלה" הייתי ילד קטן ומפוחד. לא האמנתי שאני יכול להיות מבוגר, שמציב עמדה, שמשנה דברים, שמשמיע קול ייחודי. הילד הזה עדיין מאוד דומיננטי בתוכי, אבל לעיתים קרובות כבר יש בי את המבט המבוגר. אני עדיין לא מרבה להביע את דעתי שלא לומר לעמוד על שלי, אבל זה כבר לא כ"כ רחוק. כשמחזאית כותבת לך טקסט שכופה עליך להפריע, לעשות שטויות, להשתלט על העניינים - אתה נכנס לדמות ומגלה שבעצם יש בך את זה. זה אמנם מגיע לאחר תהליך, אבל זה מגיע.
"לפני הכל, את מוכרחה להיות יפה-פה-פה-פה-פה!"
אז על מה ההצגה? אינני בטוח שאני, שאני רק שחקן בה, מוסמך מספיק לומר. אבל....הבה ננסה:
הקשר בין לקוח למוצר מבוסס על מתח. מתח בין מי שרוצה לקנות אבל בתנאים שלו, לבין מי שרוצה למכור - גם הוא בתנאים שלו. המציאות התחרותית מחנכת אותנו שאין לתת אמון בתנאים המוצעים לנו, ושיש לחפש תמיד תנאים טובים יותר. "מחוייבות" ו"מסירות" הינם מונחים לא רלוונטיים למרחב הצרכני - מנקודת מבטו של לקוח, כמובן. קשר מיני גם הוא מבוסס על מתח, ולכן מיניות היא שפה כה פופולרית במרחב הצרכני. זה פשוט יעיל - גם אם לא תמיד מוסרי(מוסר של מי? זו גם שאלה). אהבה, לעומת זאת, נקשרת למושגים כמו "אמון", "מחוייבות", "מסירות", "הקרבה". כך שלכאורה, לאהבה אין נקודות השקה עם המרחב הצרכני. אז כיצד הפך החיפוש אחריה לחיפוש צרכני טהור? כיצד הפכה בחירת בן/בת זוג זהה לבחירת מוצר? הלוואי והייתי יכול לבוא בעצמי וללמד את כל בני האדם אחד אחרי השני מה זאת אהבה. הבעיה היא שגם אני מנסה ליצור בתודעתי מרחב גדול דיו כדי שתוכל לחיות בו אותה אהבה אידיאלית - כזאת שאיננה נטמאת בקנאה, בשיפוטיות צרכנית, בחופש ממחוייבות ומבטחון. עבורי זו מלחמה קיומית. לצערי, לרבים מדי מסביבי אין צורך דחוף כ"כ להילחם על עניין אלמנטרי כמו אהבה. ואם היו לוקחים לכם את המים, גם הייתם אומרים "נשתה נפט, גם זה נוזל?" ובתרגום לשפה פשוטה: אישה יפה, שיודעת לבשל ולנקות, מביאה ילדים, וטובה גם במה שצריך - ובכן, מה לזה ולאהבה?
"היינו יחד מעיפים עפיפונים..."
הילדות שלי, העזובה והנשכחת(לא באמת. דור שני הם דור שלא שוכח כלום), מתדפקת לאחרונה על דלתי יותר ויותר. "מה קרה שם לפני שנים ששינה בי הכל מבפנים?" לא ברור. יש לי תאוריות, אבל בשורה התחתונה הילד שבי ננעל כל הילדות בתוך ארון סגור, ולא העז לצאת החוצה. מפעם לפעם הוא כן יצא החוצה, אך גם אז הוא יצא מוגן בבועה. ניסיתי שוב ושוב לדלג עליו, לקפוץ ישר לתוך הבגרות. לא הולך. אז אני מנסה ללכת איתו- וזו בעיה. ילדים הם חסרי אחריות. הם זקוקים למישהו שידאג להם. הם לא עקביים. והם עושים שטויות. לגלם גבר בן 36 וילד בו זמנית מצריך כישורי משחק מפותחים. תודה לה' שיש לי את זה. ומה אתכם?...
"תיזהרו שלו תגמרו כמו שוקולד מריר!"
(הטקסטים הממורכאים - לעיתים בשינויים קלים - לקוחים מתוך הצגה מאת הדס קדרון.
ההצגה נמצאת בתהליכי עבודה ותעלה בעוד פחות מחודש בתאטרון החניון בהר הצופים.
אני מגלם בה מספר תפקידי משנה)
כבר זמן רב שלא פרסמתי רשומה.
אני מסתכל על הלו"ז המטורף שלי, ואני מנסה להבין: עבודה, חזרה, שינה, עבודה, סרט(טרום בכורה),שינה, חזרה, עבודה, חזרה, חזרת מקהלה, שינה...על הדרך נכנסות פה ושם ארוחות חטופות ושאר עניינים של חיים(מממ...). לא, אני לא מבין. אני אכן חי, יותר מאי פעם, אבל לא נשאר לי כמעט זמן לדברים האלמנטריים האלה שבזכותם חיים: אוכל, שינה, כביסה, קניות(נדמה לי שקראתי על זה איפשהו),נקיון...ומזל שמי שלא אוכל אין לו כלים לשטוף. אז מה נסגר איתי?
"מטביעה את עצמך רק בעבודה!"
בהצגה עליה אני עושה חזרות כבר חודשים ארוכים(מה זה חודשים ארוכים? כאלה שיש בהם 40 יום כאילו?) אני עובר תהליך. זה לא דבר של מה בכך. אינני זוכר מתי בחיים עברתי תהליך כה ממושך ועקבי. אני משחק שתי דמויות שונות מאוד, ועוד אחת שהיא סוג של שלט פרסומת יותר מאשר דמות. בהתחלה חוויתי בעיקר את הפחד שבלגלם דמות עבור מחזאית שחצבה אותה מדם ליבה(אלק...). חוויתי גם חוויות משחררות ומענגות. אבל עם הזמן נפתחתי יותר ויותר, ולמדתי יותר ויותר כיצד להנות מהדמויות. כיצד לאהוב אותן. טרם הגעתי אל השיא, אבל כבר הגעתי למקומות מדהימים.
"העפיפונית הקטנה האמינה שמעבר להר היא תמצא סיבה נוספת לחייה"
כשהתחלתי לעבוד ב"מעלה" הייתי ילד קטן ומפוחד. לא האמנתי שאני יכול להיות מבוגר, שמציב עמדה, שמשנה דברים, שמשמיע קול ייחודי. הילד הזה עדיין מאוד דומיננטי בתוכי, אבל לעיתים קרובות כבר יש בי את המבט המבוגר. אני עדיין לא מרבה להביע את דעתי שלא לומר לעמוד על שלי, אבל זה כבר לא כ"כ רחוק. כשמחזאית כותבת לך טקסט שכופה עליך להפריע, לעשות שטויות, להשתלט על העניינים - אתה נכנס לדמות ומגלה שבעצם יש בך את זה. זה אמנם מגיע לאחר תהליך, אבל זה מגיע.
"לפני הכל, את מוכרחה להיות יפה-פה-פה-פה-פה!"
אז על מה ההצגה? אינני בטוח שאני, שאני רק שחקן בה, מוסמך מספיק לומר. אבל....הבה ננסה:
הקשר בין לקוח למוצר מבוסס על מתח. מתח בין מי שרוצה לקנות אבל בתנאים שלו, לבין מי שרוצה למכור - גם הוא בתנאים שלו. המציאות התחרותית מחנכת אותנו שאין לתת אמון בתנאים המוצעים לנו, ושיש לחפש תמיד תנאים טובים יותר. "מחוייבות" ו"מסירות" הינם מונחים לא רלוונטיים למרחב הצרכני - מנקודת מבטו של לקוח, כמובן. קשר מיני גם הוא מבוסס על מתח, ולכן מיניות היא שפה כה פופולרית במרחב הצרכני. זה פשוט יעיל - גם אם לא תמיד מוסרי(מוסר של מי? זו גם שאלה). אהבה, לעומת זאת, נקשרת למושגים כמו "אמון", "מחוייבות", "מסירות", "הקרבה". כך שלכאורה, לאהבה אין נקודות השקה עם המרחב הצרכני. אז כיצד הפך החיפוש אחריה לחיפוש צרכני טהור? כיצד הפכה בחירת בן/בת זוג זהה לבחירת מוצר? הלוואי והייתי יכול לבוא בעצמי וללמד את כל בני האדם אחד אחרי השני מה זאת אהבה. הבעיה היא שגם אני מנסה ליצור בתודעתי מרחב גדול דיו כדי שתוכל לחיות בו אותה אהבה אידיאלית - כזאת שאיננה נטמאת בקנאה, בשיפוטיות צרכנית, בחופש ממחוייבות ומבטחון. עבורי זו מלחמה קיומית. לצערי, לרבים מדי מסביבי אין צורך דחוף כ"כ להילחם על עניין אלמנטרי כמו אהבה. ואם היו לוקחים לכם את המים, גם הייתם אומרים "נשתה נפט, גם זה נוזל?" ובתרגום לשפה פשוטה: אישה יפה, שיודעת לבשל ולנקות, מביאה ילדים, וטובה גם במה שצריך - ובכן, מה לזה ולאהבה?
"היינו יחד מעיפים עפיפונים..."
הילדות שלי, העזובה והנשכחת(לא באמת. דור שני הם דור שלא שוכח כלום), מתדפקת לאחרונה על דלתי יותר ויותר. "מה קרה שם לפני שנים ששינה בי הכל מבפנים?" לא ברור. יש לי תאוריות, אבל בשורה התחתונה הילד שבי ננעל כל הילדות בתוך ארון סגור, ולא העז לצאת החוצה. מפעם לפעם הוא כן יצא החוצה, אך גם אז הוא יצא מוגן בבועה. ניסיתי שוב ושוב לדלג עליו, לקפוץ ישר לתוך הבגרות. לא הולך. אז אני מנסה ללכת איתו- וזו בעיה. ילדים הם חסרי אחריות. הם זקוקים למישהו שידאג להם. הם לא עקביים. והם עושים שטויות. לגלם גבר בן 36 וילד בו זמנית מצריך כישורי משחק מפותחים. תודה לה' שיש לי את זה. ומה אתכם?...
"תיזהרו שלו תגמרו כמו שוקולד מריר!"
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה