יום ראשון, 15 במאי 2011

עצמאות / סיפור - חלק ב

הידיעה על הגופה פורסמה בכל מהדורות החדשות. היא גם זיהתה את בעל הבית שלה מתראיין, ומספר על הנפטר. בדבריו הוא סיפר על איש רגיל, נעים לבריות, שעבד קשה למחייתו ואהב את החיים הטובים. הוא גם נקב בשמו - ולפיכך ידעה שהוא משקר. היא הניחה שבעל הבית משקר כי הוא עצמו מעורב ברציחתו. ומצד שני, אולי הנרצח עצמו שיקר לה? ואולי כלל לא הכירה אותו? אולי הוא רק היה דומה לאותו איש שהכירה לפני עשר שנים? ואולי... אולי לא ראתה את מה שחשבה שראתה?
כך או כך, ידעה שהזמן קצר. בעל הבית היה בכיר במערכת הבטחון, כך ידעה, והיא רק סטודנטית המשלמת לו שכר דירה. היה עליה להחליט: האם לתת אמון במשטרה ולספר מה בדיוק קרה? או לסמוך על ההגיון הפשוט, שבתור אחת שהסתודדה עם הנרצח היא תהיה השעיר לעזאזל של בעל הבית? שהיא זו שתיעצר ותיחקר באזהרה? האם היא תוכל לעמוד בחקירה כשאין לה אליבי של ממש?
בארבע אחה"צ פרצה המשטרה לדירתה הריקה. היה ניכר שהדיירת ארזה בזריזות את חפציה ונטשה את הדירה. השוטרים לא מצאו בדירה כל מסמך מזהה, כל מחשב שהוא או כל מכשיר אלקטרוני אחר העשוי לתת להם סימנים למקום הימצאה. עד הערב כבר פורסמה תמונתה בכל כלי התקשורת, ואף הוריה רואיינו, וסיפרו על ביתם -הילדה הטובה, שלמדה מקצוע טוב באוניברסיטה ואהבה לבלות, והגם שלא עסקה במקצועה הרי שהם גאים בה מאוד ואין הם מאמינים שהיא עשתה רע למישהו. ההורים היו אנשים פשוטים למדי, ולא יכלו להבין את עומק הצרה אליה נכנסה ביתם. לפיכך שכרו עבורה את עוה"ד המשפחתי, שהתמצא היטב בדיני חוזים ונזיקין, וחשב להמשיך עם הסיפור הזה לא יותר מן המינימום הנדרש כדי לצבור זמן מסך שיביא לו לקוחות נוספים. אחרי הכל, אין לו ממש נסיון במשפט פלילי, ולא ראוי שהוא יטפל בתיק חמור שכזה.
רעשי האהבה מן החדר הסמוך הפריעו לה להתרכז. היא ניסתה להתרכז בפניהם של הוריה שניבטו מן המסך, וניסתה לחשוב האם כדאי להיעזר בהם. לא - החליטה - הם תמימים מדי, הם יסמכו על המשטרה שתוציא את הצדק לאור. הם בטח היו מזדעזעים לו ידעו היכן היא נמצאת כרגע. היא ניסתה לחשוב מה יקרה אם תסגיר את עצמה. מה היא יכולה לספר למשטרה? אולי היא יכולה פשוט לספר להם על שיחה תמימה בינה לבין הנרצח? לא, הם בטח יודעים מי הוא באמת. לפתע הבינה: בעל הבית שיקר בטלוויזיה בהוראת המשטרה! הרי לא יתכן שזהותו האמיתית לא ידועה למשטרה. מה קורה פה? מדוע מסתירים אותו? והאם הם באמת לא מצאו את תוכן התיק? ומה היה בו, בתיק? למה הוא לא העז להראות לה את תוכנו? האם תוכל פשוט לומר להם את האמת? לא, זה רק יחזק את התחושה שהיא רצחה אותו.
נדב, כמו כל עיתונאי, היה מת לסקר את פרשיית הרצח המסתורית. אבל כעיתונאי רכילות זה פשוט לא היה תחום עיסוקו. עם זאת, הוא הבין היטב בסודות. למפורסמים תמיד היו סודות שאסור לספר. הוא הכיר את הילד מחוץ לנישואין של מ., השחקן המפורסם, ואת זהותו המינית האמיתית של א., הזמר אליל הבנות, ואת הסטיות הקטנות של חה"כ נ. לכן, כשהוא ראה על מסך הטלוויזיה קלסתרון של מישהי מוכרת מוצג כפרצופה של רוצחת בדם קר, כל חושיו נתחדדו. לפתע הבין שהנה, הוא מכיר בחורה תמימה לכאורה עם סוד אפל. הוא ניסה מייד להתקשר אליה, אך היא  - כמובן - לא הייתה זמינה. ובכ"ז, הוא שלח לה הודעת טקסט: "וואוו!!!!!!!!!!". לא היה אכפת לו אם היא רוצחת או לא, ובכל מקרה יכל לצאת לו מקשר איתה סיפור טוב. אבל הוא הניח שאם היא אכן הרוצחת - היא לא תתקשר אליו. למה לה לחשוף את עצמה? אבל כשהטלפון צלצל וקולה נשמע מעבר לקו, מתחנן למקום ללון בו הלילה, חרדה עמומה ניעורה בו. הוא אמנם הסכים, כי היא בכ"ז נשמעה שבורה ואבודה, אבל הספק לא חדל לנקר בו: אולי היא הרוצחת? אולי הוא עושה משהו לא חוקי? אולי היא בכלל מסוכנת? אולי היא רוצה לנצל אותו לעוד מעשה רצח? הספקות מקננים והזמן דוחק - אז ליתר בטחון הוא כתב בטוויטר: "תוך שעה אפרסם כאן חדשה מדהימה. אתם לא תאמינו". הוא ידע שככתב רכילות יהיו לא מעט אנשים שיבדקו עוד שעה מה קורה. הוא קיווה שיהיו בהם כמה שיתעצבנו מספיק אם הוא לא יפרסם דבר כדי להתקשר אליו ואף לבוא אליו הביתה. בעצם, הוא היה בטוח שזה מה שיקרה. ואכן, כעבור שעה הוא פרסם בטוויטר את השורה הבאה:
"זוכרים את הגופה מפח הזבל? אז אני יודע מי הרוצח. ולא, אני לא יכול לומר לכם. וגם אם כן - אתם לא תאמינו..."

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה